בתום אלפיים שנות גלות הקמנו בעמל רב בית לאומי בארץ ישראל. כמעשה פלא הפכנו אדמת טרשים מוזנחת לגן פורח. קלטנו עליה מעשרות מדינות; בנינו צבא חזק, איתן ומוסרי; אנו מובילים בחדשנות ויזמות; אלפי חברות סטרט אפ, סייבר והיי טק נמצאות בצמרת השוק העולמי; לצידן, חקלאות מתקדמת מלבלבת בכל פינה. סה"כ בנינו כאן מדינה לתפארת.
ה DNA
עם ישראל נוסד סביב ערך הערבות ההדדית. במשך שנים אפיינו אותנו, החום האנושי, המשפחתיות, העזרה ההדדית. בזכותם ידענו להתמודד בהצלחה עם אויבים קשים ואכזריים שתמיד הקיפו ורדפו אותנו.
היום
במהלך 70 השנים האחרונות אנו נמצאים בתהליך שבו אנו מנסים להתפתח ממדינת קיבוץ גלויות, לחברה אזרחית בעלת ערכים, מדינה יהודית ודמוקרטית. לאורך השנים הצלחנו לחיות יחדיו, אולם בארבעים השנים האחרונות החברה שלנו הולכת והופכת שבטית. אנו הולכים ומקבלים צורה של פדרציה לא ברורה, ובתוכה שבטים והתפלגויות שונות.
אם אנו בוחנים את הבסיס הדתי, אזי נמצא 3 קבוצות עיקריות: דתיים, חילוניים וחרדים (על אף ש – 70% מהציבור הישראלי מגדיר את עצמו כמסורתי).
אם נבחן את הבסיס הגיאוגרפי, אזי לכאורה מפריד גבול מובהק בין מה שמכונה "מדינת תל אביב" ויישובי הפריפריה. הגבול הוא בעיקר תרבותי, בחלקו עדתי, במידה מסוימת כלכלי, אבל הוא בעיקר קשור לאופן שבו תופסות שתי האוכלוסיות זו את זו.
כפי שציינו, מדינת ישראל היא בבסיסה מדינת מהגרים. לעלייה מחבר העמים, שנחשבת לאחת העליות המוצלחות והחזקות בתולדות מדינת ישראל ישנם גם היבטים נוספים. אחוזים גדולים מהעלייה הרוסית לא מרגישים קשורים למדינת ישראל. חלקם חי ב"מיני מדינה" נפרדת אשר צורך תקשורת רוסית, רוכש את קניותיו במרכולים רוסיים, מדבר בשפה הרוסית ובאופן כללי, לא מרגיש קשור ל"שבטים" האחרים שחיים כאן. לגבי העלייה מאתיופיה נדמה שאין צורך להכביר במילים. רבות נכתב ונאמר אודות הגזענות ממנה סובלים ישראלים יוצאי אתיופיה, ואת כאבם על חוסר ההשתלבות בחברה הישראלית, ראינו במחאה שהתפרצה בשנה האחרונה. לכך ניתן להוסיף את תושבי יהודה ושומרון, המכונים במקומות רבים "המתנחלים", או בכינויים פחות מחמיאים "מדינת יהודה". כל האמור, הוא עוד לפני שהזכרנו את מערכת היחסים הבעייתית בין הציבור היהודי והערבי במדינת ישראל, אבל זו שיחה נפרדת.
כאמור, השסעים בעם עמוקים, משמעותיים ומסוכנים לנו חברתית. הם מחלישים אותנו.
כל המחקרים מצביעים על כך, שלצד האויבים הגלויים והרבים של מדינת ישראל, בתחום החברתי אנו נתקלים באויב חדש: הפירוד, הקיטוב, הגזענות והפילוג שמתגלים בינינו. אויב שמכרסם בנו מבפנים, ומהווה איום אסטרטגי על שלמות עם ישראל ובהתאמה גם על החברה הישראלית. לצידו אנו חווים גם כרסום בתחושת השייכות לארץ (ראה "מחאת המילקי") ובעוצמת הזהות שלנו.
הצורך
אנו נעדרים תוכנית אסטרטגית, שיטתית, מדידה (אמפירית) ורצינית, שתוביל מהלך לאומי חברתי-חינוכי, שיחזק את החוסן הלאומי של עם ישראל.
החזון
- אחדות אך לא אחידות– חתירה מתמדת לבניית חברה מלוכדת ומאוחדת, תוך שמירת הייחודיות של כל קבוצת אוכלוסייה.
- חיזוק הקשרים החברתיים– פעילות רב מימדית בשלושה מישורים מרכזיים: קהילתי- מוניציפאלי- לאומי.
- פיתוח מדד החוסן הלאומי– מצפן שימדוד תהליך של שינוי חברתי (מקביל למדדים דומים כמו: אקלים ארגוני בחברות מסחריות, מדד האקלים הבית ספרי במערכות חינוך). ניתן להיעזר במדדים מסייעים כמו: מדד השנאה ואחרים.
מהלך לאומי, שמטרתו איחוד החלקים השונים של עם ישראל, איחוי השסעים שנפערו, וחיזוק החוסן הלאומי-חברתי בעם, צריך להיות מובל על ידי הגורמים הבכירים ביותר במדינת ישראל, ובמקרה דנן, אין מנוס, הריבון-קרי ממשלת ישראל, צריך לקחת אחריות מלאה על התחום והנושא.
הדרכים האופרטיוויות לטיפול בנושא מגוונות. ברגע שהממשלה תקבל החלטה, יהיה צורך להתכין תוכנית אסטרטגית אופרטיבית לארבע שנים ומטרתה: חיזוק החוסן הלאומי-חברתי בעם ישראל, דרך חיזוק האיחוד בין חלקי העם השונים.
דוגמא לפעולות שונות של המינהלת
- פעילות מדיה: בניית אסטרטגיה תקשורתית חוצת פלטפורמות. דגש על mass media טלוויזיה, פרינט, רדיו, חוצות, דיגיטל עם השלמה בתקשורת בינאישית.
- הכשרת גרעין רחב של עשרות אלפי "סוכני שינוי" – מדריכים בתחום קירוב הלבבות, האחדות והחיבור.
- הקמת תוכנית חינוך לאומית בבתי הספר יסודיים ותיכוניים.
- ייזום מפגשי חיבור בקהילות שונות ומגוונות.
- קידום והקמה של פסטיבלי קולנוע, רדיו, כתיבה ותחומי יצירה נוספים, המעודדים את רעיון האיחוד והחיבור בין שונים.
- ועוד.
